מסע לקניה

הכל התארגן סביב סיום עבודתו של סטיב בקניה, חבר של זאב ואורנה אחותי.
לזאב ואורנה הייתה זו הזדמנות לבקר בניירובי, לחוות סאפארי ולראות את קניה כשלרשותם האנשים והקשרים הטובים, הידע, הצוות, מקום המגורים בניירובי, המכונית והכייף להיות עם סטיב במקום בו התנסה בארבע השנים האחרונות. אני הוזמנתי להצטרף לטיול.

נכון שסטיב הבריז ברגע אחרון מאחר וזמן קצר לפני טיסתנו קבל הודעה על קבלת עבודה בקצה השני של העולם (פפואה ניו גיני) אבל הכל כבר היה מאורגן, הדירה חיכתה לנו, התוכנית המפורטת הייתה מוכנה ואת פנינו קיבל בשדה התעופה ג'רמייה נהגו של סטיב שהוא ורכבו ליוו אותנו כל תקופת המסע.

המסע בקניה היה חוויה בלתי נשכחת. האנשים שניפגשנו איתם היו נעימים ומסבירי פנים, הטיולים בשמורות הטבע היו חוויה אמיתית, והנסיעה בדרכים ובשבילים למרלל זימנו לנו הרבה הרפתקאות. רוב התמונות צולמו על ידי זאב, אני צילמתי בעיקר בתים.

הטיול בקניה היה באוגוסט 2014.

בתים בקניה

הצבעוניות של הבתים בקניה מפתיע אותך. אני מניחה שההשראה הגיעה מהצבעוניות של בדי הטקסטיל שמקורם למעשה בהולנד ואומצו על ידי התרבות המקומית בהתלהבות רבה. שמלה צבעונית זה עניין אחד, בתים צבעוניים זה עניין אחר.
עדיין, בראיה שניה, נראה שהצבעוניות החזקה מכניסה מימד של עליזות וביטוי אישי שמרככת את הדלות שמביטה אלינו מכל עבר.

השימוש בצבע שהתנחל על קירות החנוית בתחרות על ליבו של הצרכן הצליח לטפס גם לבתי הקומות, לא לבניינים המודרנים בנאירובי אלא לאלה שנמצאים במרחב המקומי. משכו את תשומת ליבי במיוחד שני בניינים עגולים שעשויים להזכיר למתבונן בניין עגול אחר ביבשת אחרת.

באזורים הכפריים נתקלנו לא אחת בבקתות המסורתיות הבנויות משלד עץ ומילוי של בוץ וגללי בקר. לחלקם גג מסורתי ולחלקם גג מפח גלי.

הבית שבו התגוררנו בנאירובי היה בית מודרני של ארבע קומות עם גינה מרוצפת ומרחב חניה גדול. הבית ששכן באזור טוב היה מוקף בגדר בגובה 3 מטרים ומעליה גדר תיל חשמלית. בבניין הייתה שמירה של שני שומרים 24 שעות ביממה. ככה זה בארץ שרוב אוכלוסייתה חיה באזור קו העוני ורק לשיכבה דקה יש כסף ואמצעים.

גלריה: הקלקה כפולה על תמונה תכניס למצב גלריה. הקלקה על התמונה הנוכחית תעביר לתמונה הבאה, הקלקה מחוץ לתמונה תסגור אותה.

קיברה - רובע העוני בנאירובי

קיברה הוא רובע העוני הגדול של נאירובי. לפי kibera.org.uk גרים בו כמיליון תושבים והוא שכונת העוני השניה הגדולה באפריקה. בקיברה עשינו סיור מודרך עם שני בחורים צעירים שנולדו וגרים בו. הביקור בקיברה גורם ללא ספק להלם רגשי.

הדבר הראשון שפוגשים כשנכנסים למתחם קיברה הוא הבוץ. בוץ עמוק וטובעני. זה לא בוץ שכולנו מכירים ממי גשמים ושלוליות בטבע אלא בוץ מזוהם ממי שפכים. כשאתה הולך בסימטאות הצרות שבהם גרים אנשים או באזורי החנויות אתה טרוד בדבר אחד, איך לא לאבד שיווי משקל להשתטח ארצה.

אנשים גרים בשכירות בפחונים קטנטנים בדרך כלל ללא חלונות, ללא ביוב (בקיברה יש שרותים ציבוריים - בורות ספיגה, אחד לעשרות אנשים), ללא אספקת מים, ללא פינוי אשפה. לכ- 20% מהאוכלוסיה יש חשמל.

התלווה אלינו לסיור מורה בריטי לגאוגרפיה. הוא הסריט את עצמו על רקע השכונה, דיבר עם אנשים ושטח את משנתו על עוול ומצוקה חברתית. הוא משתמש בסרטים בתור חומר הוראה לתלמידיו בתקוה לחנך אותם לאנשים אכפתיים עם מודעות חברתית.

גלריה: הקלקה כפולה על תמונה תכניס למצב גלריה. הקלקה על התמונה הנוכחית תעביר לתמונה הבאה, הקלקה מחוץ לתמונה תסגור אותה.

החיים בעדר

את החיות שזכיתי לראות בספארי בקניה ראיתי כבר קודם לכן, כמעט את כולם. אבל תמיד ראיתי אותם בבודדת או בקבוצות של שנים, שלושה לכל היותר.
הדבר הבולט בנוף מסאי-מרה היו ללא ספק עדרי הגנו האינסופיים שנמצאים בנדידה בין מסאי- מרה (בקניה) לבין שמורת הסרנגטי (טנזניה). הגנו שייך למשפחת הפריים שהם מעלי הגרא ומכפילי פרסה (חסרה לו אצבע) ולזכרים קרניים. הוא גדול ובעל מראה קודר, עסוק בדרך כלל בלעיסת עשב ואולי בגלל זה אין לו יחסי ציבור טובים. לא הייתי שומעת על חיה זו מעודי אילולא פרוייקט GNU (רשיון לתוכנה חופשית).

הכי הרשימה אותנו קבוצה גדולה של היפופוטמים ששכבו אחד ליד השני על אי באמצע הנחל. למרות שההיפופוטמים הם אוכלי עשב הם נחשבים לאחד מבעלי החיים המסוכנים והאגרסיביים ביותר. בשעות הערב הם מגיחים לחוף כדי ללחך עשב ומה רבה הייתה תדהמתנו לראות במרחק מטרים ספורים מאיתנו, על שפת אגם באריגו באמצע הלילה, שתי בְהֵמוֹת (שמם התנכי ההולם) מזנקות בחזרה למים בריצה אדירה אחרי שכיוונו אליהם אלומת אור מסנוורת.

גלריה: הקלקה כפולה על תמונה תכניס למצב גלריה. הקלקה על התמונה הנוכחית תעביר לתמונה הבאה, הקלקה מחוץ לתמונה תסגור אותה.

שבט המסאי

הזיכרון היחידי שנשאר לי מהסרט מכרות המלך שלמה הייתה תמונה של גבר שחור בעל מראה אצילי, גבוה ורזה בצורה קיצונית. וזה בעצם המסאי הראשון שראיתי.

כבר בשבוע הראשון כשהגענו לקניה קנינו את הספר "אפריקה, אהבתי" של קורין הופמן ומשם הגענו לספרה "הייתי מסאית לבנה" (וגם לביקור בשכונת העוני קיברה).
הספר "הייתי מסאית לבנה" הוא אוטוביוגרפיה של של קורין שהגיעה משוויץ לטיול בקניה, ראתה לוחם מסאי צעיר במומבסה, התאהבה בו, פנתה עורף לחייה הקודמים, קיבלה את אורח החיים המסאי, התחתנה, ילדה בת ולאחר כחמש שנים חזרה לשוויץ וכתבה את הספר שהפך לרב מכר.

הספר מרתק והעלילה נוגעת ללב. ההיקסמות של קורין מהמסאי הצעיר נראית הגיונית בעליל. החן של הלוחמים המסאים הוא יוצא דופן לחלוטין.
שבט המסאים, שדבק בעקשנות במסורת השבטית ומסרב לעבור מרעיית צאן לחקלאות, שלא לדבר על התיישבות עירונית, נמצא בתהליך נסיגה כבר הרבה שנים ובמאבק חסר סיכוי על אדמותיו . ההיסטוריה של אפריקה קשה לכולם, למסאים על אחת כמה וכמה.

צילמנו הרבה נשים מסאיות מסורתיות. לכולן ראש מגולח ולחלקן הגדול קונסטרוקציה מסביב לצואר הבנויה מאלפי חרוזים צבעונים. את הלוחמים המהוללים לא הצלחנו לצלם ולכן השלמנו חוסרים מויקיפדיה.

גלריה: הקלקה כפולה על תמונה תכניס למצב גלריה. הקלקה על התמונה הנוכחית תעביר לתמונה הבאה, הקלקה מחוץ לתמונה תסגור אותה.

סוף דבר

הטיול בקניה הייתה ללא ספר חוויה יחודית, כזו של פעם בחיים.
למי שמתכנן לנסוע אני ממליצה על ארבעה ספרים כמבוא טוב לקבל מושג על הארץ ויושביה.

The White Masai , Corinne Hofmann
(יש גם בעברית – הייתי מסאית לבנה)
Africa, my passion, Corinne Hofmann
The River and the Source, Margaret A. Ogola
The Ghosts of Happy Valley, by Juliet Barnes