להפוך את הקערה על פיה

כשחוקק חוק זכויות היוצרים המקורי ב 1911 על ידי המנדט הבריטי נקצבו 50 שנות הגנה לתמונה מרגע צילומה. העולם עוד היה אנלוגי.

כשהמחוקק הישראלי עדכן את החוק בשנת 2007, הוא התעלם מהמציאות שבה עולם הצילום הפך לדיגיטלי, החמיר בצורה קיצונית את התקנה ולא עשה שום אבחנה בין צילום בודד לסרט של וולט דיסני באורך מלא (האולפנים האמריקאיים הם אלה שדחפו את ההגנה על נכסיהם).

במקורה, ההגנה נועדה להגן על זכויות יוצרים שהושקע עמל ביצירתם, אם זה יצירה מוזיקלית, ספר, מחזה או יצירת אמנות.

בעולמנו מצלמים יום יום מיליוני תמונות. ערכם הוא למי שצילם אותם, הם חיים חיי רגע ורק מיעוט שבמיעוט הם בעל ערך כלכלי או קנייני ליוצריהם, הצלמים המקצועיים.

לדעתי יש טעם לשקול היפוך יוצרות. כל הצילומים יהיו נחלת הכלל מרגע פרסומם ברבים למעט כאלה שהצלמים ירצו להחיל עליהם זכויות שמירה.
כמובן שהכוונה לשינוי תפיסת עולם ולא חקיקה נקודתית של מדינות.

מאחר והתמונה היא אובייקט דיגיטלי ניתן לשמר בתוכה מידע הכולל פרטים על הצלם והצילום באופן מפורט ושאינו נראה לעין בשימוש רגיל.

יש כיום תקן המפרט כיצד לעשות זאת (IPTC ) ולמעשה כל הצלמים המקצועיים עושים זאת כבר היום. בשיטה זו לא תהיה בעיה להוכיח שהתמונה "גנובה" ( למי שחש שזכויותיו נפגעו) וסביר שרוב הדפדפנים ותוכנות תצוגה למיניהן יאפשרו להציג זאת באופן פשוט.
רוב הצלמים המקצועיים מטביעים בלאו הכי את החתימה שלהם על גבי התמונה באופן בולט לעין גם היום.